יש לנו (כמעט תמיד) אפשרות בחירה

את הקפה הראשון אני אוהב לשתות על הגג.

לפעמים עם אוזניות כי תל אביב היא אתר בניה אחד גדול, גם בשעות האלו.

לפעמים בלי.

אני מסתכל על השמיים, כמה הכל שם מרהיב ופסטורלי ומנסה להבין איך קיבלנו זכות כל כך גדולה להיות, לעמוד ולראות שמיים כאלו, לחוות את החיים במלוא עוצמתם, ואיך במקום לנצל כל רגע כדי להיות בטוב, בני האדם עסוקים בכל כך הרבה רע.

מלחמות, שחיתויות, חמדנות. כמעט משחר ההיסטוריה.

יש כמובן צד שני לסיפור הזה, וכנראה הם קשורים זה בזה ביחסים סימביוטים, אבל לפעמים אני עוצר וחושב - מה אם לא?

מה אם זה לא "בטבע שלנו", אלא הורגלנו כבני אדם לחשוב ולהאמין שכך אנחנו צריכים להיות "כדי לשרוד".

הרי לאורך השנים הקהילות שהכי שגשגו (לאו דווקא חומרית) - הן קהילות שחיו בשלווה, בשלום ובהרמוניה עם עצמן ועם הטבע.

כשאני רואה מה עשו פה אחד לשני חברים ובני משפחה בשנתיים האחרונות בגלל אותה שחיתות ואותה חבורה קטנה של חורשי רעה שיצרו פה את הכאוס שהוביל לאותו מפלס חרדה, (כן כן אני יודע שלא כולם, אבל גם לא מעט).

כשאני רואה איך אנחנו מתייחסים לבני אדם שחיים לידינו ובתוכנו רק כי הם מאמינים באל אחר ונלחמים על זכותם לחיים שפויים.

כשאני מסתכל כמה אנרגיה ומשאבים נלקחים מאיתנו בגלל חמדנות של אנשים שגם ככה יש להם יותר חומר וכסף משאי פעם נוכל לחלום עליו, ולעומתם כל כך הרבה נזקקים וחלשים.

כשאני רואה (אולי יותר מכל דבר) - איך אנחנו מתייחסים ומה אנחנו עושים ל-חיות שאיתנו על הכוכב הזה, קוצרים אותן כאילו לא היו יצורים חיים ונושמים, לשם רווח והדוניזם.

אני מבין שכך זה לא יוכל להמשך עוד לאורך זמן.

יש יאמרו "בטבע האדם" ויש יאמרו "בחירה" ואני מניח שהתשובה איפה שהוא באמצע, אבל בסופו של דבר אנחנו עושים בחירה. בכל רגע נתון.

המבט פנימה, הראייה העצמית של מי אני במרחב הזה, ואיך אני רוצה לחיות בו - הכרחיים בעיניי להישרדות, כמו אוויר לנשימה.

ההבנה שיש לך כמעט תמיד בחירה - היא אולי הדבר היחיד שבאמת מפריד אותנו משאר שוכני העולם, וזה דבר מאוד חשוב שיכול לעשות שינוי גדול, ברגע שמבינים באמת את כוחו.

סוף שבוע נפלא ואיזה כיף שקצת חורף.